זה נראה כמו חרב סמוראי, וזה ארוך כמעט כמו שהוא גבוה. אוחז בידית. הוא מעלה ומייצב את הלהב.
שני חניכים עוזרים לכוון אותו. לפני עשר שנים, כשזה היה חדש, סכין זה היה ארוך בהרבה, אבל השעות היומיות של החניכים בטיפולו ,חידודו וליטושו, צמצמו אותו מאוד.
זה נעשה על ידי בית מסאחיסה, יוצרי חרבות של מאות שנים לסמוראים של מינאמוטו, המייסדים של השוגון הראשון. בשנת 1870, כאשר כוחם של השוגונים נקטע ואת החרבות של הסמוראים הוציאו מחוץ לחוק, Masahisa התחיל לעשות את החרבות האלו, בעודן ארוכות וקטלניות יותר מהחרבות של הסמוראי.
הבחור הקטן עם הסכין הגדול הוא טסונדורי אידה. הוא מדבר לא כפרט אלא כהאצלה, הקול הנוכחי, של דורות שדמם זורם בו ושהחזיקו את סכין הארוך בתקופות חיים לפניו, בדיוק כפי שהוא מדבר על מסאחיסה כאילו היה אותו אחד שחישל את חרב הסמוראיה ראשונה, בימים של ערפל. כך קורה שהוא מספר לי שהוא כאן מאז 1861, במהלך השוגון טוקוגאווה, כאשר העיר הזאת, טוקיו, עדיין נקראת אדו.
אידה סן היא בעל הבית של היצ'ו, אחד מהסיטונאים הגדולים והוותיקים המכובדים ביותר של גיושה נאקאורושי, אנשי ביניים של הטונה, או המתווכים של הטונה, אם תרצו.
הטונה שמונחת לפני אידה סן על הבטן שלה שחתה מהר ובכובד אחר מקרל לפני כמה ימים תחת גלים קרים בצפון האוקיינוס האטלנטי. תוך שעה בערך, הבשר שלה ישלח בחבילות לשפי הסושי השונים שבחרו לקנות אותו. אידה סן עומד לבצע את חתכי המומחים הראשונים שיחצו לאורך את דג הטונה שמשקלו 300 ק"ג.
הסכין הארוך שלו, עם הסימן של מסאחיסה היצרנית חקוק בצד הלהב, מחבר לא רק את העבר להווה אלא גם את הים הכחול העמוק לדלפק הסושי.
עד קיץ 1972, טונה כחולת הסנפיר הייתה בעצם חסרת ערך לדייגים האמריקאים. אף אחד לא אכל אותה, והשימוש המסחרי הבלעדי שלה היה כמרכיב במזון משומר.הטונה היחידה שאנשים אכלו, החומר לבן, גם בפחיות, הייתה מעובדת מטונה קטנה יותר, אלבקור, וגם זה כנראה לא היה נכנס לדיאטה האמריקנית, אם במפעל שימורים בקליפורניה לא היו נגמרים הסרדינים.
